החלטה בתיק בר"ם 3656/11

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שהם), שדחה ערעור מינהלי שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר), אשר דחתה את השגת המבקשת על החלטת המשיב 2 (להלן: מנהל הארנונה).

1.           המבקשת מחזיקה בנכס הנמצא בנמל תל אביב 3 (להלן: הנכס), ומשמש כמועדון ריקודים של להקה בשם "קוקו לוקו"; כמו כן נערכים בו אירועים שונים שבהם משולבת הלהקה. בשנת 2004 הגישה המבקשת ערר על החלטת מנהל הארנונה לסווג את הנכס לפי סעיף 3.4.10 לצו הארנונה הכללית לשנת 2004 (להלן: צו הארנונה) שעניינו "אולמות לשמחה ולאירועים". המבקשת, מצידה, דרשה לסווגו לפי סעיף 3.4.9 לצו שעניינו "אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור". במסגרת הדיון בערר, הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה) שהנכס יסווג בהתאם לעמדת המבקשת, ושסיווג זה יעמוד בעינו עד ליום 31.12.2006, ובלבד שלא יחול שינוי עובדתי או שינוי שבדין ביחס לנכס. עוד הוסכם, כי החל מיום 1.1.2007 יהיו הצדדים רשאים להאריך את תוקפו של ההסכם בהתאם למצב המשפטי ו/או העובדתי שיחול במועד זה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של החלטה.

2.           ביום 26.11.2006 החליטה מועצת המשיבה על שינוי בצו הארנונה לשנת 2007, בכפוף לאישור שר הפנים ושר האוצר. בין היתר, הוחלט כי סעיף 3.4.9 לצו הארנונה - אשר עד כה התייחס, כאמור, ל-"אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור" - יתייחס מעתה ל-"אולמות המשמשים אך ורק לריקודים". ביום 25.12.2006 שינתה המשיבה את סיווג הנכס לשנת 2007 חזרה ל-"אולמות לשמחה ולאירועים" (לפי סעיף 3.4.10). שינוי הסיווג נעשה מבלי לקיים בדיקה אם חל שינוי כלשהו באופן השימוש בנכס. ביום 24.10.2007 אישרו שר הפנים ושר האוצר את השינוי בצו הארנונה, אך הוסיפו וקבעו כי "בשנת הכספים 2007 לא תוטל ארנונה כללית בשיעור העולה על 5% מעל הסכום שרשאית היתה העירייה להטיל ללא היתר זה"; וכן כי "משנת הכספים 2008 ואילך לא תוטל ארנונה כללית כעולה מהיתר זה, אלא בשיעור שאינו עולה על 5% בכל שנה מעל הסכום שתהיה העירייה רשאית להטיל באותה שנה, ללא היתר זה" (להלן: הוראת המעבר). ביום 21.2.2008 ביקר מנהל הארנונה בנכס, ובעקבות הביקור קבע כי שינוי הסיווג היה מוצדק, משום שבמקום מתקיימים אירועים כגון חתונות, ימי הולדת, חגיגות בר מצווה, וכיוצא באלה.

3.           המבקשת השיגה על החלטת מנהל הארנונה לשנות את סיווג הנכס, ולחלופין, על החלטתו כי הוראת המעבר אינה חלה על הנכס בנסיבות העניין. הוועדה החליטה לדחות את הערר. באשר להשגה על שינוי סיווג הנכס, קבעה הוועדה, כי מהראיות שהובאו לפניה עלה שבמקום נערכים דרך קבע אירועים ושמחות, והסעיף המתאים לסוג זה של שימוש הוא 3.4.10. המבקשת טענה, לחלופין, כי יש להחיל עליה את הוראת המעבר. ועדת הערר דחתה גם טענה זו, בקובעה שיש לפרש את ההוראה באופן שתחול על נכסים שסווגו כראוי לפי סעיף 3.4.9 לפני התיקון, ושהתיקון הוא הגורם שיצר שינוי בסיווגם. עניינה של המבקשת, קבעה הוועדה, שונה. על סמך הצהרת המבקשת שלא חל שינוי באופן השימוש בנכס משנת 2004, קבעה הוועדה שהנכס היה ראוי מלכתחילה להיות מסווג לפי סעיף 3.4.10 (גם ללא התיקון לצו). הוועדה נימקה החלטתה כלהלן:

לו הייתה המחלוקת נושא הערר מובאת בפנינו בשנת 2006, עוד טרם שינוי צו הארנונה, לא היינו מחליטים לאור ממצאי הביקורת, והצהרת העוררת כי בכל השנים אין כלל שינוי באופי השימוש בנכס, כי היא ראויה לבוא בגדרו של סעיף 3.4.9 לצו הארנונה, אלא הסיווג שהיה ראוי לעוררת כבר אז, וגם היום, הינו זה הקיים בסעיף 3.4.10 לצו, היינו אולמות לשמחה ואירועים.  ורק עקב ההסכם שנחתם לא סווג הנכס נשוא הערר בסיווג זה. ומשפג תוקפו של ההסכם, יש להשיב דברים על מכונם ולקבוע כי עיסוקה של העוררת היה והינו אולמות לשמחות ואירועים ולכן לא תוכל ליהנות מהגבלת התוספת שיועדה למי שהחזיק קודם לשינוי אולם למופעי בידור או דיסקוטק ומפאת צמצום הצו לאולם המשמש לריקודים בלבד תאלץ לשלם ארנונה בתעריף מוגדל.

4.           המבקשת ערערה על החלטת ועדת הערר, ובית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' שהם) דחה את ערעורה. באשר לסיווגו מחדש של הנכס, קבע בית המשפט, כי המבקשת לא השיגה על קביעת מנהל הארנונה לשנות את הסיווג במועד, ודין השגתה בשאלת הסיווג להידחות ולו מטעם זה. למעלה מן הצורך, בית המשפט קבע כי אין מקום להתערב בממצאיה העובדתיים של הוועדה בדבר אופן השימוש בנכס בפועל, והתאמתו לסיווג לפי סעיף 3.4.10. בית המשפט דחה גם את טענת המבקשת ביחס לתחולת הוראת המעבר. הוטעם, כי הרציונל ליישום הוראת המעבר - לרכך את הפגיעה בנישומים אשר סברו כי גם בשנת המס העוקבת ייהנו מתעריף ארנונה מופחת בשל סיווגם כאולם ריקודים, אך הופתעו לגלות, כי הנכס שבהחזקתם אינו בא בגדרי ההגדרה החדשה של סעיף 3.4.9 - אינו מתקיים בנסיבות דנן, משום שהמבקשת ידעה, כבר עם חתימת הסכם הפשרה בשנת 2006, כי אין ערובה שהנכס ימשיך להיות מסווג בהתאם לסעיף 3.4.9, כך שאינטרס ההסתמכות שלה כנישום לא נפגע.

5.           מכאן הבקשה שלפניי, המופנית אך ורק נגד קביעת בית המשפט שלפיה הוראת המעבר אינה חלה על הנכס נושא הבקשה. לטענת המבקשת, הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהיותה רלוונטית לכל נישום שהגיע להסכם פשרה עם המשיבה בשנים שקדמו לקבלת אישור לשינוי של צו הארנונה. לשיטתה, שגה בית המשפט כשקבע שהנכס מלכתחילה לא היה ראוי להיכלל בסיווג "אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור" (לפי סעיף 3.4.9 בנוסחו לפני השינוי). קביעה זו, טוענת המבקשת, מהווה התערבות בדיעבד בתוכנו של הסכם הפשרה, שעיגן את עמדת המשיבים שהנכס ראוי להיות מסווג לפי סעיף זה. עוד טוענת המשיבה, כי טעה בית המשפט בקובעו כי אין קשר בין השינוי בצו הארנונה לבין שינוי הסיווג של הנכס הרלוונטי. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט כשקבע שלא חלה פגיעה באינטרס ההסתמכות של המבקשת כנישום.

6.           לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, שוכנעתי כי דינה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תשובת המשיבים. לא מצאתי עילה להתערב באופן שבו פירשו שתי הערכאות דלמטה את הוראת המעבר. כפי שנפסק, הוראת המעבר נועדה לרכך את נטל המס המוטל על נישומים שהחזיקו נכסים אשר עובר לשינוי סווגו כ-"אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור" (לפי סעיף 3.4.9 בנוסחו הקודם), ולאחר השינוי - המצמצם את תחולת הסעיף ל-"אולמות המשמשים אך ורק לריקודים" - לא יבואו עוד בגדרו. כתוצאה משינוי הצו, הנישומים יידרשו לשלם מס בשיעור גבוה יותר בגין נכסים אלו; ומדובר בשינוי שלא היה באפשרותם לצפותו. מצבה של המבקשת, לעומת זאת, שונה. ועדת הערר מצאה כי נוכח אופי השימוש בנכס - שמאז שנת 2004 משמש, בין היתר, לקיום אירועים ושמחות - סיווגו הנכון, הן במועד חתימת הסכם הפשרה, הן לאחר מכן, הינו "אולמות לשמחה ולאירועים" (לפי סעיף 3.4.10 לצו). המבקשת לא השיגה על קביעה זו, וממילא אין יסוד להתערב בה, בהיותה מתייחסת להשגה על אופן סיווגו של הנכס, שככלל אינו מקים עילה למתן רשות ערעור (בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 23.5.2010); בר"ם 10360/06 תנופורט ק.ד. בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעירית חדרה (לא פורסם, 1.4.2007); בר"ם 5557/06 מצפה תת ימי סוף בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת (לא פורסם, 2.1.2007)). בהסכם נקבע במפורש, כי החל משנת 2007 יהיו הצדדים רשאים להאריך את תוקפו בהתאם למצב המשפטי ו/או העובדתי שיחול באותו מועד. הסכמה זו מבהירה כי עמדה למשיבים הזכות לבחון מחדש את סיווגו של הנכס, והמבקשת הייתה יכולה לצפות קיומה של הערכה מחודשת שכזו. לפיכך, אין לקבל את טענתה כי התגבש אצלה אינטרס הסתמכות ראוי להגנה ביחס לאופן הסיווג שהוסכם לצורכי פשרה בלבד.

7.      אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ד' בתמוז התשע"א (6.7.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: